אומרת התורה:
אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ (ל,ד).
שלוש שאלות עולות מפסוק זה:
א. מהו נידח, ומיהו הנידח ממך?
ב. מה פירוש קצה השמים - ומדוע הנידח נמצא שם?
ג. אם מדובר בתיאור של אדם המצוי במקום רחוק מאוד, מדוע יש לציין שמשם ה' יְקַבֶּצְךָ? מספיק לכתוב יִקָּחֶךָ?
ראשית, יש להתייחס למילה נידח. המילה הזאת באה מהשורש דח"ה, והנידח הוא אדם דחוי ולא רצוי. המילה נִדַּחֲךָ שבפסוק מתייחסת לנשמות מסוימות בעם ישראל, שלכאורה הן דחויות מה' יתברך. אך במקום אחר בתנ"ך (שמואל ב יד,יד) כתוב: לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח. הפסוק אומר כי לא יהיה לא רצוי זה שאינו רצוי. כלומר, אין מושג של נידח בעיני ה'. כל יהודי הוא רצוי ומקובל, ועוונותיו מבדילים אותו מה' בעיני רוחו שלו בלבד! ולכן פירושו האמיתי של הפסוק הוא: לא באמת לא רצוי מי שחש עצמו לא רצוי.
מדוע נמצא אותו שחש עצמו לא רצוי בקצה השמים? והיכן נמצא מקום זה?
אם נדייק בלשון הפסוק נגלה שהוא לא בהכרח מצוי שם, אלא רק אולי נמצא שם: אִם יִהְיֶה... הקב"ה מביא את הנידח שנמצא בקצה השמים כדוגמה קיצונית למישהו שאפילו אותו הוא יקח בסופו של דבר.
לרוב, בני האדם מצויים בארץ, וכל עוד נרם דולק בחיים אלה - עוד אפשר לתקן. הקב"ה לא חפץ במות המת כי אם בשובו מדרכו וחיה.
אך מה קורה כאשר הלך אדם לבית עולמו כשאיננו מוכן? כאשר נשמתו פגומה וטמאה, ואף חשה עצמה (ברוב עוונות) נידחת? מה עושה הקב"ה עם נשמות בני האדם שכבר עלו לשמים?
כאן, לפי חז"ל והספרים הקדושים, הכל תלוי באותה נשמה:
ישנן נשמות שמילאו את תפקידן היטב אך פגמו בפרט כזה או אחר - נשמות אלו יורדות לגיהינום. הגיהינום הוא האתר הרוחני שבו מקורצפים העוונות מהנשמה, ואחר כך היא עולה מיד (כמעט תמיד) למקומה הטבעי בגן העדן (דין רשעים בגיהינום עד שנים עשר חודש! אנו אומרים קדיש לעילוי נשמה רק אחד עשר חודש אחרי הפטירה כי איננו מחזיקים את אבותינו רשעים).
ישנן נשמות שלא ביצעו את תפקידן המקורי עד הסוף, או שהוטל עליהן תפקיד נוסף, ואלו יורדות בגלגול לעולם כדי להשלים את תפקידן או כדי לבצע תפקיד חדש.
וישנן נשמות אומללות שמסיבות שונות ומשונות לא מסוגלות כלל לעלות בחזרה לשמים, הן תקועות בין הארץ לשמים ממש ב"קצה השמים", תחת מרותו של המלאך דומה ומתגלגלות ב"כף הקלע".
בסדר יומו של הקב"ה, המחנך הגדול, מופיע הצורך למצוא תיקון לכל אותן נשמות. יש בו אהבה ורחמים גם כלפי הנשמות הנידחות, החלשות והפגומות ביותר, שניצלו את כוח הבחירה שלהן ואת מתנת החיים בעולם הזה בצורה הגרועה והשלילית ביותר (לעתים אפילו נגדו ממש), והוא מבטיח להשיב לחיקו כל יהודי בכל מצב.
כעת נעבור לשאלה השלישית - מדוע הפסוק משתמש בלשון כפולה: מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ... וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ?
בנקודה פנימית כלשהי כולנו קשורים, כל ישראל מחוברים זה לזה. בעל ה"תולדות יעקב יוסף", הרב יעקב יוסף מפולנאה תלמיד המגיד ממזריטש, היה אומר שכאשר אתה מזהה פגם בזולת עליך לתקן את אותו הפגם בעצמך פנימה.
"נשמת כנסת ישראל", כפי שהיא מכונה אצל הרב קוק, מגלמת בתוכה חיבור של כל נשמות ישראל בכל הדורות, כמשל המפורסם שאיבר אחד חולה משפיע בחוליו על כל הגוף (וכמובן מרובה מידה טובה על מידת הפורענות). כאשר יושלם התיקון של אחרון האיברים הנידחים ביותר - תושלם התמונה, והגוף יבריא סופית וייגאל. לכן אומר הקב"ה שהוא גם יקבץ וגם יקח, כי יתכן שמקצה השמים לוקחים רק נשמה בודדת או שתיים, אך בעצם מבצעים בכך מלאכת קיבוץ יסודית וגדולה.
בימים אלה של תיקון ורחמים יש לחפש את הדרך המיוחדת לנו, כאיברים בגוף, להשפיע כוח ובריאות חיונית, ולתקן את נשמות אחינו בית ישראל הנידחות בכל מקום שהן.
ומובטחים אנו שגם הקב"ה יעשה את שלו במהרה ויקבצנו ויקחנו מארבע כנפות הארץ, חברים כל ישראל ונאמר אמן.
להזמנת הספר "אין אתר פנוי ממנו"
מידע נוסף
