בספר 'מעשי למלך' מה'חפץ חיים' מספר; על אחד מגדולי הדור שעבר, שהעביר הגזרות ברוסיה. ע''י השתדלותו של גביר אחד בעיר הבירה, שהיה סר למשמעתו. מספרים בדיחותא; שהוכיח להגביר השתדלן הזה על אשר מחלל שבת בפרהסיא. אבל הגביר לא הטה למוסר אזנו ועוד נזרקו מפיו מילים על הגדול הזה על הוכחתו, בעת שהוא הגביר, משתדל בכל כחו לעשות רצון צדיק להעביר הגזרות. הסביר לו הגדול את הענין במשל; ''לאחד, שנסע בליל חורף אחד בעגלת חורף. הקור היה גדול מאוד ואזני הנוסע קפאו מקור. נטפל לו העגלון בעצה נכונה, לשפשף היטב את האזנים בשלג עד אשר תתחממנה ותשובנה לאיתנן. האורח לא התמהמה אף רגע ונגש אל המלאכה. וראה זה פלא, כי שבו כבשרו ונתרפאו מן הקור. והנס היה'' המשיך הגדול את ספורו ''כי הדבר הזה קרה באמצע ימי החורף, בעת שהשלג מצוי על פני השדות. ולו היה קורה המעשה בחדשי הקיץ, כי אז היו נשארות אזני האורח קפואות מקור מבלי הירפא. וכן ידידי'' הוסיף הגדול אמריו לגביר השתדלן ''גוזרי הגזרות, גוזרים גזרותיהם רק בשביל שישנם בקרבנו מחללי שבתות ואוכלי טרפות ונבלות, אלה הם בבחינת הקור המקפיא ואין כל פלא אם עליהם להשתדל להעביר את הגזרות, כמו השלג המעביר את הקפאון''.
ובחז''ל ב'יומא' לט; '''וְנִטְמֵתֶם'' ('ויקרא' יא) חסר כתיב. אל תקרי; ''וְנִטְמֵתֶם'' אלא, ונטמתם'. דהיינו; מי שאוכל שקצים ורמשים, נבלות וטרפות, מתטמטם לבו ונפשו של האדם עד שאינו מרגיש ומתבונן כלל אח''כ. הדבר דומה; לסוחר שהיה לו חנות של בושם, שנכנס פעם אחת לבורסקי. ולא יכול להתמהמה שם אף רגע, כי סרחון העורות עלה באפו. ויען; שלא הורגל בזה מעולם וברח לנפשו. במשך הזמן נזדמן לו שירד מעסקיו, עסק הבושם. והוכרח להחליף מסחרו ונעשה בעצמו בעל בורסקי. והנה אם כי מתחילה היה לו מסחר זה מפח נפש, כי לא היה יכול לסבול ריח העורות, אבל כאשר התרגל במסחרו, עמד וישב כל היום והלילה בחנותו ולא הרגיש בריח הסרחון. ונדמה לו כי בורסקי הוא, מבטן ומלידה. כן הוא הענין עם מי שאוכל נבלות וטרפות ומתרגל בזה, עד שלבו מתטמטם ואינו מרגיש כלל בסרחון הנבלה. ולכן ציותה התורה: ''וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם''. היינו; שלא יטמא נפשו בנבלות וטרפות אפי' פעם אחת, כי מכיון שיתרגל בהן, כבר קשה יהיה לו לפרוש מהן, כמו הבורסקי בסרחון העורות. ('חפץ חיים' עה''ת)
מידע נוסף
