קטע מתוך הספר הבית היהודי של הרה"ג שמחה כהן שליט"א
לא כל אדם זוכה לשדכן כאליעזר, שהקב"ה קיבל את תפילתו במלואה והמציא לפניו את הנערה המתאימה והראויה ליצחק.
כמו כן לא כל אדם זוכה לבן-זוג שיהיה תואם להפליא לתכונותיו ולצרכיו. בני אדם שונים זה מזה, וחז"ל נתנו לכך ביטוי מימרתם: "כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות" (ברכות נח:). אין אדם שהיה חותם הסכם שותפות לשמונים שנה אפילו עם חברו הטוב ביותר, אם מדובר בשותפות כפייתית המטילה חובות בדומה לנישואין. שותפות המחייבת לבוא כל יום הביתה, לתאם עם בן-הזוג את שעת השיבה הביתה, להתחלק במה שיש ובעיקר במה שאין, ועוד ועוד. כל זאת משום שבורא העולם ברא לכל אדם יחודיות אישית, השונה מזולתו. אם כן, מדוע נצפה שבני-זוג ישתוו זה עם זה.
עובדה היא שגם בנים למשפחה אחת לא בהכרח מסתדרים ביניהם, אף על פי שהם נולדו לאותם הורים, גדלו באותה משפחה, נמנים עם אותה עדה. הם אף התרגלו לאותם מאכלים והליכות בית, ונשלחו לאותו בית ספר, ולבטח לא כל אחד היה מסתדר עם אחיו אם מדובר לאורך ימים, בתנאים כפייתיים כפי שהם מצויים בנישואין.
אם הרקע המשותף אינו מהוה ערובה ששני אחים יסתדרו זה עם זה, כיצד נצפה שבני-זוג יצליחו להקים בית ולחיות יחד תקופה ממושכת? הרי כל אחד מהנישאים גדל במשפחה אחרת, עם דעות וערכי חשיבה שונים, למד בבית ספר אחר, על כל אחד מהם עברו מאורעות שונים וחויות יחודיות שהטביעו את חותמם על אישיותו.
יתר על כן, האחד הוא איש, והאחרת היא אשה — כלומר, גם כאשר נראה שקיימת הסכמה ביניהם בשטחים רבים, הרי לעולם לא תהיה זו אותה הסכמה — הציפיות של איש ואשה שונות, רגשותיהם שונים, הם רואים דברים רבים באופן לא זהה. הקשר שביניהם אינו התאמה מוחלטת — האמת של האחד אינה האמת של בן-זוגו, וכן לא תפיסת המוסר, ולא מה נחשב למכוער או יפה וכו'.
ביטוי לשוני הקיים בין בני זוג נתן המהר"ל בספרו 'באר הגולה' באר רביעי. הוא כותב שאיש ואשה הם כה שונים זה מזה, עד שמדרך הטבע לא יוכלו כלל להסתדר זה עם זה, אלא אם כן השכינה ככח על-טבעי תקשר ביניהם. קביעה זו מביע המהר"ל בהסברו על השאלה והתשובה המוזכרת במדרש רבה. במדרש זה נשאלה השאלה, מה עושה הקב"ה במשך אלפי שנים, לאחר שברא את העולם במשך ששה ימים בלבד. עונה המדרש: "מזווג זיווגים, בת פלוני לפלוני" (ויק"ר ח, א). בדברי הסברו אין המהר"ל רואה את הביטוי 'מזווג זיווגים', כפעולת קשר ראשוני בלבד בין איש ואשה, אלא השגחה ודאגה מתמדת יום יומית לשמר ולחזק את הקשר ביניהם, לאחר נישואיהם, משום שיצירת הקשר הראשוני ביניהם אין די בה: "כי אין זיווג האדם טבעי, רק הוא מן השם יתברך החבור והזיווג... לכך באיש ואשה יש שם י"ה, היו"ד באיש, הה"א באשה, שלפי שהוא יתברך מחבר אותם, ואין בזה העניין, הנהגת הטבע, רק כי הוא פעולת השם יתברך. ודבר זה, שהוא החבור הפרטי, הוא עניין נפלא. ורמזו אותו חכמים (סוטה ב:) קשה זיווגן כקריעת ים סוף שנאמר 'מושיב יחידים ביתה, מוציא אסירים בכושרות...' חבור איש ואשה, ראוי שיהיו נפרדים כל אחד לבדו, והוא יתברך מחבר אותם להיות אחד".
כדי להקל, ולו במעט, את הקשיים הטבעיים המצויים בחיי נישואין ארוכים, יצר הבורא את האדם הראשון ואשתו בתחילה כבריה אחת בגוף אחד, ורק לאחר מכן הפריד ביניהם; בניגוד לכל בעלי החיים שאותם יצר כבר בתחילה זכר ונקבה כשהם נפרדים זה מזה. זאת משום שהם שותפים וקשורים זה לזה רק בקשר פעוט ולתקופה קצרצרה, בעוד שבני המין האנושי מקיימים קשר זוגי בהיבטים רבים, לאורך ימים ושנים. עם זאת אף על פי שהבורא יצר אותם בתחילה כגוף אחד, עדיין יש לפעול רבות כדי לזכות שהקב"ה ימשיך להתערב ויחבר את בני הזוג, השונים זה מזה.
מידע נוסף
