לפעמים אנחנו הולכים לחנות ספרים לקנות ספר, אבל לפעמים מגיעים אלינו ספרים בדרך מקרה. ובכן, הספר 'לישועתך קויתי ה'' של מקס אנסבכר הגיע לידי כמעט במקרה. פתחתי ומיד קראתי ללא הפסקה, ובמשך מספר שעות קראתי אותו מכריכה לכריכה.
משפט אייכמן היה ללא ספק אחד האירועים המכוננים בתולדות מדינת ישראל. מעל מאה עדים היו עדי תביעה במשפט. רוב עדי התביעה כבר אינם בחיים והיום נשארו אתנו פחות מעשרה ואחד מהם הוא מרדכי-מקס אנסבכר. נראה שגם הסרט המכה ה - 81 שאת התסריט כתב חיים גורי מבוסס בין השאר על שיחות שניהל גורי עם אנסבכר. אנסבכר חי בשכונת רחביה בירושלים ופרסם זה עתה ספר זיכרונות על חייו. הספר הוא עדות לטוב ולרע. הוא מספר פרטים רבים, ואין בו כל ניסיון להתחנף אל הקורא בכתיבה מיופייפת, זו מעלתו הגדולה וזה גם קצת מקשה על הקריאה. הספר מספר על שלושה פרקים בתולדות חייו – ילדות בוירצבורג שבגרמניה, החיים של נער בשואה, ועליה לארץ. כל פרק מרתק, וכל פרק חשוב.
החלק הראשון מתאר את חיים של ילד ממשפחה חרדית בגרמניה, לפני הנאצים ועם עליית הנאצים. החרדים בגרמניה אינם דומים לחרדים שבימינו. הם הלכו לסרטים והתרבות הגרמנית הייתה חלק מחייהם, ויחד עם זאת היו חרדים בכל הווייתם. עיקר חייהם היה לחיות חיי תורה! לימוד ומעשה. במבט של ילד הוא מתאר את סבו ואביו. הוא מתאר את לימוד התורה היום יומי של אביו וסבו והוא מתאר את הקהילה. תיאור חשוב ומדהים הוא תיאורו של אנסבכר את חיי הקהילה עם עליית הנאצים, ליל הבדולח והחרב הנוראה שהונפה על היהודים. הוא מתאר חיים של חסד ורחמים בתוך הקהילה. הוא מתאר כיצד אנשים פתחו את בתיהם לכל דכפין. תיאור זה שונה מתיאורים של מלחמת קיום יום יומית שבה לעתים אנשים איבדו צלם אנוש. ימי השואה התחילו במסע ארוך על פני אירופה. תחילה לבלגיה שם אומץ על ידי משפחת רב, משם עם האם המאמצת מסע לצרפת בנסיון שלא צלח להגיע לאנגליה, ומשם חזרה לגרמניה עד שהוא נלקח למחנות העבודה. את חיי הנער בשואה הוא מתאר בלשון קרה ומדויקת. הוא מתאר כיצד אנשים היו נופלים וגופתם הייתה לעין כל ועוד מיני תיאורים נוראים. תיאורים אלו דומים עד מאוד לתיאורי שואה רבים, ובכל אופן כל תיאור מצמרר מחדש. בתוך זה הנער – מקס אנסבכר חי כיהודי. הוא מספר כיצד בכל בוקר כשהלכו בקבוצה אל מקום העבודה היו מנסים להתפלל יחד את אשר זכרו בעל פה. בתוך תיאוריו יש תיאורים מפליאים ומצחיקים. הוא מספר שבדרכו לעבודה אסף עלים, שמהם עשה סיגריות, אותם נתן כשוחד לאיש האס אס שחילק אוכל, ובתמורה קיבל מנת אוכל כפולה. הוא מספר כיצד הכין עוגת קונדיטוריה לאהובתו של אחד מאנשי האס אס ובתמורה קיבל קוביות סוכר, שאת רובם נתן לחבר שהיה על סף התמוטטות. החבר התאושש ובכל אופן לא צלח את החיים הקשים ומת. וכך הספר מלא סיפורים מעניינים ומרתקים.
בפרק הבא של חייו הגיע מקס ללא איש ממשפחתו לארץ, הצטרף להגנה, היה מנהל מוזיאון יד ושם, מרצה בכל העולם ובגרמניה על השואה, אולם תמיד מבטו אופטימי' מאמין ומלא ביהדותו. מקס הקים משפחה לתפארת, וחייו מתוארים כחיים שמחים והקורא עומד ומשתאה אל מול הכוח שלא לשקוע בתהומות הייאוש ולהמשיך. תיאור החיים בשכונת שערי חסד-רחביה העלו בי געגועים לעולם שברובו כבר אינו. הוא מתאר את דמות של רש"ז אויערבך שבשיעורו הוא השתתף ומדי פעם היה גם נהגו, ואני משווה זאת לחיים הדיכוטומיים שלנו של קהילות נפרדות, חרדים כאן וסרוגים כאן, ולאדם מן היישוב אין מגע של חיי יום יום עם גדולי התורה שאתם גדלנו בשכונת שערי חסד. הוא מתאר את ענוותנותו של רש"ז, ואני חייב להודות עולה בי זעם גדול על התנהגות החרדים ודמויות מרכזיות בהנהגתן בתקופת הקורונה, ואני מתגעגע להוויה אחרת ולאנשים אחרים.
ציפיתי שהחלק המרכזי בספר עבורי יהיה תיאור השואה אך אותי דווקא רתקו שני החלקים המתארים את החיים היהודיים לפני השואה ותיאור החיים מימי ראשית המדינה בשכונת שערי חסד-רחביה.
תודה גדולה למקס מרדכי על הספר שנתת לנו במתנה ואני ממליץ – תקראו!
מידע נוסף
)
